חודש דצמבר היה חודש רצוף חתונות. המעטפה היחידה שיותר מפחידה מהמעטפה החומה של הזימון למילואים היא המעטפה שמזמינה אותך לשמוח בשמחת טקס טרום הגירושין של זוג שאתה בקושי מכיר.

אצל טרומפלדור זה היה ה"טוב למות בעד ארצנו" האלמותי, אצל מרי אנטואנט זה היה ה"אם אין לחם שיאכלו עוגות" הקולינרי, אצל שמעון פרס זה "מזרח תיכון חדש" שחי בסרט-

בכל דבר שעשיתי בחיים, תמיד הגיע שלב ה-"מה אני עושה פה?". זה תקף אותי באמצע הטירונות, כשנזרקתי תחת שיח במדבר שעשה את הכל חוץ מלתת צל או מילת עידוד.

נבחרת ישראל בכדורגל, אודטה ומותחן של רם אורן, הם הדברים היחידים שיותר גרועים מצינון. אני חושב שהצינון הוא אנדר-רייטד, התיאוריה שלי אומרת שמי שאחראי על המיתוג הזול של הצינון הוא לא אחר מאשר השפן ההוא- שהוא בכלל ארנב- שהשאיר את הדלת פתוחה אי שם ב-1972.

קסאמים, בדומה לבן הדוד הקטן שלכם שמתארח אצלכם לחג ומחליט להשתלט לכם על המחשב- הם בעיקר מציקים. אני יודע, בשונה מבן הדוד הקטן, לקסאמים יש נטייה מוזרה גם להרוג- מה שעדיין לא נפסל על הסף אצל בן הדוד שלי, אבל עניין ההצקה היא האישו היותר משמעותי כאן.

לא משנה אם תקרא לחבר שלך כאן אחינו, דודינו, חברינו, גיסנו- הוא עדיין יהיה החבר הכי קרוב אליך. למה? אתה לא יכול להסביר. זה משהו שברור ומובן לך כמו תורת הקוואנטים, אך עדיין תוכל להרגיש את זה בצורה ברורה ומובנת מאליה, ממש כמו הפרפר לנחמד והדודו לזר.

יש לי חבר שחי בסדק. אל תדאגו, אין לי דיסלקציית מקלדת או משהו בסגנון. הוא באמת חי בסדק, או ככה לפחות אני קורא למה שהוא מכנה "הדירה שלי" - הדירה שעליה הוא משלם 3700 שקל בחודש ונמצאת בין שני הרחובות הכי שווים בתל אביב: זה שחד סטרי ואין בו חנייה, וזה שסתם אין בו חנייה. ברוכים הבאים לעיר הקודש תל אביב.